עד מדינה הוגדר בחוק סע’ 54 (א) (א) כמי שהוא “שותף לאותה עבירה המעיד מטעם התביעה לאחר שניתנה לו או שהובטחה לו טובת הנאה.” המבחן להכרה בעד מדינה הוא משולש 1) מדובר בשותף לעבירה, 2) מעיד מטעם התביעה, 3)לאחר שניתנה לו טובת הנאה
טובת הנאה שניתנה או הובטחה מקבלת ביטוי באופנים שונים. על פי הפסיקה, שאימצה את המבחן האובייקטיבי, טובת הנאה היא דבר הניתן לעד מעבר לזכויותיו ושלא לפי חובתם של השלטונות .
דוגמאות לטובות הנאה עשויות להיות “החלטה על מתן חסינות מוחלטת מפני העמדה לדין, מתן חסינות חלקית והבטחה לענישה מקלה, הבטחה לתנאי מאסר טובים, עזרה בבקשת חנינה ,מילוט העד מן הארץ, תמורה כספית ועוד.
נשאלת השאלה האם כדאי לחשוד להיות עד מדינה ?
המענה לשאלה זו אינו פשוט כלל ועיקר והוא תלוי במספר פרמטרים שיש להתייחס אליהם לפני קבלת החלטה מסוג זה כלהלן:
- היקף החקירה, סוג העבירה, מידת העניין ציבורי להגיש כתב אישום
- מעמדו של החשוד העיקרי, עובד ציבור בכיר או בר’ ארגון פשיעה, מעמדו ותפקידו של החשוד העיקרי משפיעים על העניין הציבורי שבהגשת כתב אישום.
- הצורך של התביעה להתבסס על עד מדינה כדי לחזק את הראיות שברשותה
- מעמדו של הנחקר בחקירה ביחס למעמדו של החשוד העיקרי בחקירה, שותף לעבירה מסייע?
אם חשוד עיקרי? – לא תחתם עימו עסקה .
- מידת קירבה בין הנחקר ובין החשוד העיקרי לדוגמא עובד ציבור וראש לשכתו.
- האם יש בידי החשוד ראיות חיצוניות המאששות את גירסתו? – שהרי עדות עד מדינה טעונה ראיה מסייעת על פי חוק – לדוגמא תדפיסי חשבון בנק, הקלטה, עד נוסף,יש להוכיח את עצם מתן טובת ההנאה מעבר לגירסת עד המדינה.
- שאלת הסיוע ומידת משקלה היא שאלה נרחבת שלא תידון כאן, אבל חשוב לציין כי בעבירת שוחד, סע’ 296 לחוק העונשין, תשל”ז, רשאי בית המשפט להרשיע על יסוד עדות אחת אף אם זו עדות של שותף לעבירה. כך גם לגבי עדותו של עד מדינה, אין צורך בראייה מסייעת, גישה זו אינה נקייה מספקות בפועל בפרקטיקה הנהוגה הפרקליטות לא מסתפקת בעדותו היחידה של עד המדינה בעבירות השוחד.
- לצד כל אלו יש משקל רב לאופיו ולתכונותיו האישיות של החשוד המבקש להיות עד מדינה. (כמו מצב בריאותו הנפשית והפיזית, מידת יכולתו לעמוד בחקירות ממושכות ולא להתערער ועוד)
כל אלו מהווים פקטורים משמעותיים בקבלת החלטה מסוג זה.
המונח “עד מדינה” מעורר אי נוחות אצל רבים בשל הקונוטציה העיקרית של “רשע וטוב לו”. היינו, עבריין שחטא ופשע שנמלט מהעונש בקלות תמורת “הלשנה”.
מושגים אלו הושמו במרכאות הואיל ובמציאות שלנו, בעולם לא מושלם, עשויים אינטרסים שונים של החשוד בפן התועלתי, החברתי והאישי והאינטרסים של המדינה להצטלב .
לדוגמא, בעבירות שוחד של אישי ציבור, ככל שמעמדו של איש הציבור רם יותר והראיות לא קונקלוסיביות, הרי האינטרס של המדינה לחתום הסכם מסוג זה גבוה יותר, ובהתאם גם המחיר שהמדינה תהא מוכנה לשלם ( ע”ע עד המדינה בתיק הולילנד)
הפסיקה רואה בעד המדינה “רע הכרחי” מתוך הבנה שאין דרך אחרת להתמודד עם פשיעה חמורה ובמקרים רבים יש צורך בעד מבפנים ,ממש מליבת העבירה, כזה שיכול לתאר בפירוט את סיפור המעשה ולספק ראיות חיצוניות היכולות לתמוך בגרסתו. רשויות האכיפה רואות בעסקה כזו כלי להשגת ראיות ובמשתמע להגברת האכיפה ולהרתעה.
ההתקשרות עם המדינה נעשית בחוזה, ולכן המבקש להיות עד מדינה נזקק לעצת עורך דין שאמור לשקול את האינטרסים של הנחקר, לעיין בחוזה ולבחון את היתרונות/ החסרונות של העסקה ומידת תרומתה למעמדו של החשוד.
קבלת החלטה מסוג זה, כשהחשוד נמצא במעצר ימים אינה רצויה ,ברם, לעיתים היא הכרחית ובלתי נמנעת. מכאן, קל וחומר שאסור לחשוד לקבל החלטה כזו לבדו ללא היוועצות עם עורך דין.
האם עד מדינה יכול לחזור בו מהתחייבותו בפני המדינה ? ( עיין ערך “תיק הצוללות “)
גם החלטה כזו צריכה היוועצות של הנחקר עם עורך דין.
בעניין זה קיימת דילמה לא פשוטה מחד:
מחד גיסא, החוזה עם המדינה מכיל את האפשרות שבה עלול עד המדינה לחזור בו ואת המשמעויות המשפטיות. כלומר עד החוזר בו מהסכם כזה חותם על כך שכל הראיות שנמסרו על ידו לתביעה ישמשו נגדו בהליך המשפטי. בנסיבות אלו משקלן של הראיות עלול להיחלש, הואיל והוא כבר אינו עד מטעם התביעה, והוא מעיד כשסכנת ההרשעה מעל ראשו.
מאידך:
מאידך גיסא, יש לבחון עד כמה גירסתו החדשה של עד המדינה ניתנת לפרשנות אחרת ממה שהתביעה נתנה לה. כמו כן יש לבחון, עד כמה הראיות שמסר העד מתיישבות עם הגירסה החדשה שהעד מוסר ? והאם יש אפשרות שמלכתחילה כל עדותו נמסרה שלא מרצונו החופשי?
בסיכומו של דבר ,אין כללי אצבע להנחות את המהרהר במעמד זה. עורך דין מנוסה יכול ללוות את חוזה ההתקשרות עם המדינה ולהצביע על החסרונות והיתרונות שבהחלטה כזו עבור הלקוח כאשר כל מקרה לגופו צריך להיבחן לעומקו ביחד עם החשוד.
